חשוב לזכור – החוקר הפרטי חייב לעמוד בדרישות החוק והאתיקה המקצועית שהתחייב לה
מה שמכתיב את דרכו של החוקר הפרטי הינם שני חוקים עיקריים:
האחד – "חוק החוקרים הפרטיים ושירותי שמירה" (תשל״ב – 1972), שמחייב ביצוע חקירה רק אם לחוקר יש רישיון מטעם משרד המשפטים, שמירה על סודיות ואיסור פעולות לא חוקיות.
השני – "חוק הגנת הפרטיות" (תשמ״א – 1981), שמגדיר מהי פגיעה בפרטיות, כמו למשל: צילום אדם ברשות היחיד, חשיפה של מידע אישי ללא הסכמה, פגיעה בפרטיות במרחב הדיגיטלי ועוד.
במידה וחוקר פרטי לא ישמור על החוק וישיג בדרך זו ראיות – הן יפסלו בבית המשפט ואפילו יובילו לצעדים משפטיים נגדו.
החוק בארץ מאד ברור – מה שמשמעותי היא הדרך שבה הושגו הראיות ולא רק עצם השגתן. והדרך היא הדרך החוקית, ללא חדירה לפרטיות.
זהו האיזון שבית המשפט שומר עליו – בין זכות הציבור לדעת תרומת הראיה לחקר האמת, לבין – זכות האדם לפרטיות.
דיני הראיות – ראיות צריך להוכיח
קיימים בישראל שלושה פרמטרים שלפיהם קובע בית המשפט אם הראייה קבילה או לא:
קבילות – זוהי הבדיקה הראשונה שעוברת כל ראיה המגיעה לבית המשפט: האם היא נאספה כחוק בלי לפגוע בפרטיות, כגון: פריצה לטלפון, צילום במרחב פרטי או האזנת סתר.
אם זה המצב – הראיה תיפסל.
בית המשפט מפעיל את עיקרון האיזון בהתייחסותו להפרת החוק – האם הראייה נאספה בתום לב וכן את תרומתה לחקר האמת.
לדוגמה: אם נעשתה טעות טכנית באיסוף הראיה – בית המשפט יכול לקבל אותה במידה ולא נגרם נזק לזכויותיו של הנחקר.
מהימנות – עד כמה ניתן להאמין לראיה – השופט בוחן מי אסף אותה, באילו אמצעים ואם נשמר רצף תיעודי (מי צילם, מתי ואיך נשמרו הקבצים). צילום מטושטש או ערוך ייחשב בלתי אמין.
גם איכות התיעוד נלקחת בחשבון – אם הצילום מטושטש, ההקלטה היא חלקית או לא ברור מה הקשר בין הראיה לנושא הנידון – היא תחשב כבלתי אמינה.
משקל – מהי חשיבות הראיה ביחס לראיות האחרות. הודאה ברורה תקבל משקל גבוה לעומת ראיה נסיבתית או חלקית שתקבל משקל נמוך. גם הדרך שבה נאספה משפיעה: אם היא גבולית מבחינה חוקית – יכול להיות שהיא תתקבל בבית המשפט, אבל ערכה יהיה נמוך בשקלול הסופי של כל הראיות.
לדוגמה: אם בית המשפט מקבל ראיה שבה אחד הצדדים מודה בעובדה מסוימת – לראיה זו יהיה משקל גדול. לעומת זאת, אם בית המשפט יקבל צילום לא ברור או עדות שמיעה בלבד – זו תחשב ראיה עם משקל נמוך בהרבה.
התייחסות בית המשפט לצילום ולהקלטה
צילום והקלטה הינם כלי עבודה שגרתיים של חוקרים פרטיים, אך גם בתחום זה קיימים גבולות ברורים שעליהם מקפיד בית המשפט.
כשמדובר בצילום חשוב לדעת שצילומים שבוצעו במרחב הציבורי, כל עוד נעשו ללא רצון לפגוע באדם או לחדור למרחב האישי שלו – יתקבלו בבית המשפט.
לעומת זאת – צילום במרחב פרטי, כגון: בית, חדר במלון, משרד פרטי או בכל מקום שבו אמורה להיות פרטיות – נחשב לעבירה פלילית שניתן אפילו לתבוע פיצוי כספי.
לגבי הקלטה החוק מעט שונה – לפי חוק האזנת סתר, מותר לאדם להקליט שיחה רק אם הוא משתתף בה. לעומת זאת, זה לא חוקי להקליט שיחה המתנהלת בין אנשים, כשהמקליט אינו חלק מהשיחה.
בית המשפט בוחן גם את מטרת ההקלטה: הקלטה שנועדה להגן על זכות לגיטימית של אדם עשויה להתקבל. אבל, אם היא נועדה לפגוע, להשפיל או לסחוט את המוקלט – היא תיפסל ואף תיחשב עבירה.
לכן, בעבודתו במשרד חקירות החוקר הפרטי חייב להפעיל שיקול דעת בהשגת ראיות מצולמות ומוקלטות, ולא רק לשאוף להשיג אותן.
התייחסות בית המשפט לראיות דיגיטליות
בעידן הדיגיטלי של היום – המרחב הדיגיטלי הפך להיות לחלק משמעותי להשגת ראיות. הכוונה היא למעקבים של חוקר פרטי בעזרת טלפונים ניידים, מחשבים אישיים, תיבות דואר אלקטרוני, יישומי מסרים (וואטסאפ, SMS), רשתות חברתיות למיניהן וכדו'.
מידע רב ביותר ופעמים רבות רגיש ואינטימי מצוי במרחבים אלו.
לכן, בית המשפט מתייחס בחומרה רבה לחדירה למרחב הזה ללא הסכמה ורואה אותה כפגיעה חמורה בפרטיותו ובכבודו של אדם.
זאת, גם אם יובאו לבית המשפט ראיות אמת שיכולות להועיל להליך המשפטי.
בתיקים משפטיים בתחום סכסוכים משפחתיים או גירושין, צילום מסך של הודעות פרטיות או מיילים מתיבת הדואר האלקטרוני של בן/בת הזוג ללא רשות ייחשבו לעבירה ולא יהיו קבילים בבית המשפט, גם אם בעזרתם ניתן להוכיח את בגידת בן/בת הזוג.
רק במקרים שבהם מידע זה נמסר מרצון או נאסף בחסות צו משפטי – ניתן להשתמש בו כחוק.
***המידע במאמר זה נועד לצורכי ידע כללי בלבד. אין לראות בו ייעוץ משפטי, המלצה או חוות דעת מקצועית מכל סוג. תוכן זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי אישי, והוא עשוי שלא להתאים לנסיבות הספציפיות של כל מקרה. לפני נקיטת כל פעולה, מומלץ להתייעץ עם עורך דין או גורם מקצועי מוסמך.
